Open 16.5 – תם אך לא נשלם

c27a92_cb3f6b9091ef4cf0b08a4f0448044956

יש לי שתי מילים להגיד על האימון 16.5 – "זוועת עולם!!!"

מי שעוסק בקרוספיט בערך שנתיים כבר ידע מה מצפה לו כי הרי 16.5 הוא העתק מדויק של 14.5, אבל לאנשים כמוני שנמצאים בעולם הקרוספיט פחות משנתיים, האימון הזה היה מסע אל הלא נודע.

האמת, כאשר לראשונה ראיתי את תוכן האימון, לא היה נראה לי כל כך נורא. אבל כמה טעיתי!!!

הגעתי כהרגלי ביום שבת לבוקס לאחר שעיינתי באינטרנט בכל הטיפים והאסטרטגיות הקיימות כאשר בראשי ההחלטה הייתה לחלק הכל לשלוש.

את ה-21 לבצע בשלוש פעמים של 7. את ה-18 לבצע בשלוש פעמים של 6, וכן הלאה. כמובן את הברפיז לבצע בקצב אחיד שאוכל לשמור עליו.

איך שאני נכנס לבוקס, אני תופס את המאמן שלי בעיצומו של האימון (ליתר דיוק בשלב ה-15 שלו). כמובן שנכנסתי מיד למוד של עידוד וגייסתי את מיטב הטונים בגרוני. בין צעקת עידוד אחת לשנייה גם ניסיתי לדלות כמה שיותר מידע ואולי לקחת כמה טיפים.

המאמן שלי סיים את האימון ואת התמונה הזו לא אשכח כל חיי. הוא נשכב על הרצפה ומתפתל מצד לצד כאילו גופו מנסה למצוא תנוחה להשכיח את הכאב. חששות החלו למלא את ראשי, אך לא אני שאתן לזה להפריע לי ו/או להניע אותי מהמטרה.

הבא בתור מתאמן אצלנו ואני השופט. עושים RX והאסטרטגיה ב-Thrusters לחלק הכל לשלשות וברפיז בקצב אחיד.

האימון מתחיל והכל נראה סבבה ולפי התוכנית. אבל לא עובר זמן רב עד שהקצב יורד משמעותית והסבל ניכר על פניו. את האימון הוא מסיים בתוצאה קצת גבוה, אבל שאפו ענק שהוא עשה אותו RX.

התחלתי לבצע את החימום כדי להכין את הגוף לסבל כאשר המחשבות לא מפסיקות לרוץ בתכנונים איך אני עומד לבצע את האימון. כל רגע שעבר הוריד לי את החשק לבצע את האימון מבחינה מנטלית עד שבסופו של דבר כאשר המאמן שאל אותי אם אני נכנס עניתי לו שלא היום. משהו בראש מנע ממני לבצע באותו היום את האימון.

יום ראשון הגיע ואני מגיע לבוקס עם כוחות פיזיים ומנטליים חדשים. החלטתי לבצע את הכל בשלשות. ייקח כמה זמן שצריך אבל אבצע RX. מבצע חימום ומנסה לעשות כמה חזרות עם המשקל הנתון… לא קל בכלל! המאמן שקלט אותי באותן חזרות קורא לי ומציע לי את האימון הנ"ל לבצע ב-scale. אחרי דין ודברים רבים (לא רציתי שדייב קסטרו ישבור אותי) הסכמתי לדבריו.

טוב, עושים scale. המשקל על המוט 29 ק"ג… האטסטרטגיה לחלק את החזרות לשלוש וברפיז בקצב אחיד שיישמר עד הסוף.

מ-ת-ח-י-ל-י-ם ! ! !

21 טרסטרים מסתיימים במהירות סבירה ללא בעיות ואז השנאה הגדולה שלי בעולם מתחילה, ברפיז… טוב אין מה לעשות, פשוט עושים. ככל שהשניות עוברות הברפיז הופכים לאיטיים יותר ויותר.

מתחילים 18 טרסטרים (אוף, כמה שהמוט כבד), אבל מסיימים שלוש שישיות ושוב ב-ר-פ-י-ז… החזרות לא נגמרות. עוברים ל-15 טרסטרים, עדיין לא שובר את האסטרטגיה ומבצע שלוש חמישיות אבל המנוחה בין כל סט כבר ארוכה. שוב ברפיז, אני כבר נופל על הרצפה ומנשק את הגומי השחור, אבל לא מוותר. חושב לעצמי, "הנה מגיעים ל-12".

ה-12 וה-9 עוברים חולפי להם יחד עם כאב בזוקפי הגב, דבר שלא ממש עוזר לבצע את הזוועה הזו. אני מרגיש כאילו נדרסתי על-ידי משאית. הריאות שלי מחפשות אטומים של חמצן כדי לתת לגוף קצת מרגוע, אני מצליח בקושי לשאול את עצמי "למה אני עושה את זה לעצמי?".

ממשיכים עם שתי שלשות של טרסטרים וממש בזחילה את הברפיז ועכשיו לסט האחרון בלי מנוחה (איזה בלי מנוחה, הגוף לא מאפשר). אז נחים 20 שניות ועולים לשלוש טרסטרים, המוט נופל ואני מייד אחריו לביצוע ברפיז, עוד אחד והנה האחרון…

זהו!!! עכשיו תנו לי למות בשקט!

אני מתפתל לצדדים כמו זנב לטאה שנתלש. אנשים שעודדו באים לברך על המוגמר, אבל אני כבר מהסט של ה-12 לא מזהה אף אחד סביבי.

לאחר דקות ארוכות על הגומי השחור, הצלחתי להרים את עצמי וסוף-סוף גם לחייך. עשיתי את זה!

אומנם התוצאה גבוה וגם scale, אבל היי, מי היה מאמין שאחרי שנה בעולם הקרוספיט אתחרה ב-Open וכל זאת בעוד אני סוחב פציעת כתף?!

תם אך לא נשלם!!! אומנם החוייה שלי ב-Open תמה ואת ה-RFA אראה מהיציעה ביחד עם כוס בירה קרה. אך העבודה לא נשלמה. מעכשיו מתחילים לעבוד על Skills שהשנה היוו מכשולים עבורי.

המטרה הבאה, להתחרות ב-RFA 2017.

ולך דייב קסטרו היקר, אומנם הצלחת בסופו של דבר לשבור לי את ה-RX, אך לא הצלחת לשבור את רוחי.

לכל אלו שעשו RX והצליחו לסיים את האימון ולא משנה התוצאה, אני מוריד את הכובע בפניכם, אתם גיבורים וגיבורות.

תודות רבות למאמנים שלי ב-CrossFit Via Maris שבלעדיהם כל זה היה נשאר בגדר דמיון. תודות רבות לכל החברים בבוקס שדחפו קדימה ועודדו והיו לחלק בלתי נפרד בהצלחות שלי.

17.1 כולי צפייה לבואך!!!

c27a92_cb3f6b9091ef4cf0b08a4f0448044956

כתיבת תגובה