זו לא אשמת קרוספיט, אלא של מערכת התמריצים (חלק ב')

במאמר הראשון, דברנו על כיצד תמריצים משחקים תפקיד במוטיבציה של הספורטאי. במיוחד, מערכת תגמול שעושה שימוש ב-1) מספר של חזרות או 2) השלמת אימון ארוך בזמן כמה שיותר קצר.
עם זאת, שתי מערכות נוספות משחקות תפקיד במוטיבציה: התניה קלאסית (שיוך של דבר אחד עם דבר אחר) והמערכת הקוגניטיבית (איך אנחנו חושבים על דברים).

 המערכת הקוגניטיבית

 בשנות ה-50, נשלטה הפסיכולוגיה על-ידי תיאוריות התנהגותיות. העקרון הבסיסי בתורת ההתנהגות הוא שתמריץ מוביל אנשים לפעול בדרכים מסוימות. דוגמא פשוטה היא שהאדם שמבצע את האימון הכי הטוב זוכה ששמו או שמה יופיעו ראשונים על הלוח. התמריץ בתרחיש הזה הוא דירוג, ואנחנו עובדים קשה עבור הדירוג וכנראה זונחים מטרות אחרות (למשל תנועה נכונה).
תיאוריות התנהגותיות הן די טובות בשינוי התנהגויות רבות. חוקרי תורת ההתנהגות ראו את האדם כקופסא שחורה שכל שעליהם היה לעשות זה לשנות את התמריץ וההתנהגות תשתנה באופן צפוי. עם זאת, בני האדם הם לא קופסא שחורה צפויה. יש לנו מערכת קוגניטיבית או מערכת חשיבה שלעיתים עומדת בדרכנו. לפיכך, המוטיבציה שלנו נקבעת על-ידי הרבה יותר מאשר רק מערכת תמריצים התנהגותית.

 

 המערכת הקוגניטיבית בקרוספיט

תהליך החשיבה שלנו עוצמתי ויכול באופן משמעותי להשפיע כיצד נתאמן בבוקס. לספורטאים בדרך כלל יש יותר חוזק מנטלי מאשר ללא-ספורטאים. כאשר צופים במשחקי קרוספיט, ניתן להבחין שיש ספורטאים שצריכים שיהיה להם חוזק מנטלי גדול. עבור אחרים, עם זאת, המערכת המנטלית יכולה להפריע.

 באימוני הקרוספיט שלי, מצאתי את עצמי ממציא דרכים שונות לספירה. למשל, באימון "Karen" נדרשים לבצע 150 Wallball. חילקתי את האימון לסטים של 25 וחשבתי לבצע 6 סטים. האסטרטגיה הזו נשמעת כעת טוב, בזמן שאני כותב. אך באמצע האימון חוויתי מחשבות כמו "אחח… אני רק במחצית הדרך". ה-"אחח…" וה-"רק" הפכו את המחשבות ליותר שליליות וגרמו לי להרגיש עייפות.
כל מטפל בקוגניטיביות יגיד לי לבחון את המחשבה ולהבין את משמעות השליליות. אני יכול אז להפוך את המחשבה למשהו יותר מציאותי וטבעי כמו "אני כבר במחצית הדרך". שוב, זה נשמע נפלא בזמן שכותבים, אבל העייפות, התחושות וההתניה הקלאסית מעורבים כאן וזה הופך להיות קשה לשנות את המחשבות (וזה חלק מהסיבה שפסיכולוגיה קוגניטיבית לא צלחה, מערכות רבות משחקות תפקיד בהתנהגות המורכבת שלנו.

 

התניה קלאסית

התניה קלאסית פשוט עושה חיבורים בין ארועים. איוואן פבלוב תיאר מערכת שבה כלבים שייכו צלצול פעמון לשעת הארוחה שלהם. עם הזמן, הכלבים התחילו להפריש ריר בכל פעם ששמעו את הפעמון, אפילו אם לא הגיע האוכל. בצורה דומה, מצאתי את עצמי מרגיש חרד ועייף בכל פעם שהתחלתי לספור.

לדוגמא, אני עולה לביתי בכל יום במדרגות. 4 גרמי מדרגות יחסית זה קל. אני יכול לעלות אותם בריצה מהירה ולהרגיש די נמרץ. עם זאת, לעיתים אני חושב לעצמי, "עוד שני גרמי מדרגות, אני כבר בחצי הדרך", וחש בסוג של חרדה. לפיכך, התניתי את עצמי להרגיש את הכאב של האימון בכל פעם שאני מתחיל לספור. הספירה הפכה לפעמון של פבלוב באופן מטאפורי, מה שמוביל אותי לתגובה מותנית של עייפות. שמעתי על אחרים אומרים משהו דומה כאשר הם שומעים את הקריאה "3, 2, 1, להתחיל". במקום שהם ירגישו נמרצים, הם מרגישים את הכאב של אימונים מהעבר.

כאשר גופנו נזכר בכאב של אימונים מהעבר, הוא מפצה על כך בהתייעלות (להפחתת הכאב). להתייעלות הזו יש מחיר כי אנו מפסידים את ההזדמנות להתאמן את מיומנות הכוח. הייתי אומר שרבות מהתנועות הלא-יעילות שלנו מגיעות כתגובה לתגובת ההתניה הקלאסית. אנו מנסים לשמר אנרגיה כי גופנו מגיב להיותו עייף.

 

EMOM מגיע להצלתנו

אימון של "כל דקה על הדקה" (EMOM) הוא תיקון נהדר למחשבותינו הלא-מתפקדות והשיוכים של ההתניה הקלאסית. הבה ניקח כדוגמא אימון פשוט של 100 הנפות של kettlebell. אם מישהו היה צריך לעשות אותו על זמן, הוא או היא יוכלו כנראה לסיים אותו בפחות מ-5 דקות. אימון מסורתי "על זמן" מגדיר עד כמה מהר נסיים את האימון וזונח את הדריכות וצורת הביצוע. לאותו אדם אולי יהיו מחשבות חרדה באמצע האימון שישפיעו על הביצועים שלו/ה. יתרה מכך, אולי תתקבל תגובת התניה קלאסית מהגוף. הגוף כנראה יפצה על שתי הבעיות על-ידי ביצועים נחותים שיהיו יותר יעילים להפחתת הכאב.kettlebell-women

אם נחלק את 100 ההנפות ל-10 חזרות בכל דקה, נוכל להתפוצץ עם 10 חזרות איכותיות ועדיין יהיה לנו מספיק זמן להתאושש כדי לעשות זאת בדקה הבאה. במהלך 10 הדקות תהיה לנו הזדמנות לעשות 100 הנפות עוצמתיות, בליסטיות ווירטואזיות של kettlebell. בסוג כזה של מתכונת חזרות, תהיה לנו את ההזדמנות לבצע כל חזרה בצורה מושלמת ועדיין לחוות מספיק כאב.

לסיום…

דבר אחד מצוין יש בקרוספיט שהוא בוודאות יכול לעזור לספורטאים לבנות חוסן מנטלי. כפי שצוין למעלה, האימונים בנויים בצורה כזו שתובעת חוסן מנטלי. באופן תיאורתי, ככל שנדחוף חזק יותר באימון, נבנה יותר חוסן מנטלי. אבל לעבודה חזקה באימון יש מחיר.

באימוני קרוספיט רבים, אנחנו דוחפים ליותר יעילות בכוח מאשר לאופטימיזציה של הכוח. זאת אומרת שאנחנו רוצים יעילות בתנועות שלנו שימשיכו לאורך זמן. באמצע האימון "Morrison" בשבוע שעבר, חשבתי על עוד כמה חזרות נותרו לי וכיצד אוכל להפחית את הכאב. כאשר אני עושה ריצת ספרינט (או מסיים EMOM), אני מסתכל קדימה אל קו הסיום וחושב עד כמה מהר אוכל להגיע לשם.

אני חושב על המטאפורה של אכילה. אם אאט ובאמת אתרכז באוכל, אהנה ממנו יותר. האם באמת אני רוצה לאכול כמה שיותר מהר? תהנו מהעבודה הקשה שלכם!

(מקורות: Breaking Muscle)