אנשים טובים באמצע הדרך…

בסיפורי האישי אודות קרוספיט, סיפרתי כיצד הגעתי לעסוק בספורט וציינתי את אחוות המתאמנים שיש בבוקס. פוסט קטן בפייסבוק של אחת המתאמנות בבוקס דרבן אותי לרשום את הפוסט הנ"ל.

בדומה לכל יחידה צבאית, בה יש אחוות לוחמים והרגשה של משפחה, גם בבוקס התחושה של משפחה גדולה שכל אחד מחבריה עוזר ותומך קיימת. הייתי חדש ומאחר ואלו היו אימוניים אישיים, האינטגרציה עם שאר המתאמנים הייתה מזערית. הייתה מן הרגשה של "מוקצה", הרגשה שאני עדיין לא אחד מהחבר'ה.

לא שלפי כן הייתה מניעה או שיש מניעה ליצור חברויות, אך סוג האימון (אישי) קצת מנטרל אותך ומבדיל אותך מהאחרים. זה אימון שבו אתה שקוע בעצמך ובדברי המאמן כדי להתקדם.

בכל מקום חדש שאנו מגיעים אליו בחיים, תמיד יש את האחד או האחת שמתעלים קצת מעל האחרים בכל הנוגע לקבלת הפנים ועל אחת כזו ברצוני לספר.

זה היה אחד האימונים האישיים האחרונים שלי, יום שבת בצהריים. הייתי לקראת סוף האימון, כולי מתנשף ומזיע, כשאז ניגשה אלי אחת המתאמנות עם כוס מים קרים.  בלי מילים, בלי small talk, מחווה כביכול שולית, אך גדולה מאין כמוה. זה היה מבחינתי האות, הסימן, שהנה הפכתי למתאמן מן המניין.

לימים, שמתי לב שהיא נוהגת כך עם כולם. נותנת הרגשה של שייכות ומשפחתיות לחדשים ולא רק. תמיד היא עוזרת באימונים, מדרבנת ודואגת לבוקס עצמו. אני מקווה שהיא לא תהרוג אותי על המילים הבאות, אך מבחינתי היא סוג של "אימא" של הבוקס.

למי שעד כה לא הבין במי מדובר, הרי שזו "תמר פרדרו" aka "ציפי".

אז ציפי, אני פשוט רוצה להודות לך על היותך 🙂

 

 

 

כתיבת תגובה